תקציר:

ז'וסטין נולדה בעיירה קטנה בבורגון. היא רק בת 21, ואין לה כוונות לעזוב. הרי יש לה עבודה: סניטרית בבית אבות צנוע בעיירה. היא יודעת שאחרים אולי ירימו גבה. מה לבחורה צעירה ולבית אבות? מדוע אינה רוצה לברוח משם אל העיר הגדולה כמו יתר בני גילה? מדוע היא מסתפקת בקשרים מזדמנים כמו עם זה שהיא לא זוכרת איך קוראים לו? אבל ז'וסטין אוהבת את עבודתה ואת הזקנים העזובים שאיש אינו מגיע לבקר. אט-אט נרקמים יחסים מיוחדים בינה לבין דיירי בית האבות. הם פותחים בפניה את לבם, והיא כותבת את סיפוריהם. ברגעים קשים, כשהאופק מאפיר, היא קוראת להם מזיכרונותיהם שלהם ומשיבה אותם לרגעי האושר שחוו אי אז. רק על עצמה ז'וסטין אינה יודעת דבר. סבה וסבתה מסרבים לספר לה על עברם או על התאונה המחרידה שבה איבדו את שני בניהם. מה קרה שם? ז'וסטין כבר ויתרה, אז מה אם לא תדע, אבל דווקא אלן, קשישה דמנטית מבית האבות, יודעת לספר סיפור שיאיר את חייהן של השתיים באור חדש. -- מהכריכה האחורית